פרק 2: אזעקות, פרנויה ותשבץ הגיון על עיר שלמה

המשחק השני קרה שנה לאחר מכן, וזה היה הזמן לעלות טורים וללמד את החבר׳ה קונספט חדש, שהכרתי בזמן הרצאות משעממות באוניברסיטה- תשבצי הגיון. אם כך, היה לי ברור שהמשחק השני יציג תשבץ הגיון עצום על פני כל פאקינג מודיעין (הסבר על הפורמט- בתגובות).

התהלכתי בכל שטח של כל משבצת על הלוח שאתם רואים; לבוש בקפוצ׳ון, מטייל לי בסבלנות ושותה במבטים מהירים כל דבר מיוחד שנראה לא שגרתי בנוף. רושם במחברת קטנה כל דבר שעולה לי לראש ומסמן לעצמי דברים במפה.

רציתי להוביל אנשים למקומות במודיעין שכיף לגלות, לנופים שנחשפים ברגע שעולים בסך הכל כמה מדרגות, לאתרים שחייבים להיות מאוד מאוד בשקט בהם (אם לא רוצים להעיר את המשפחה שגרה ממש ליד) וההעדפה שלי- מבנים בשטח הציבורי ששכחו לנעול. או כאלה שאף פעם לא נעלו.

הייתי הולך עם קפוצ׳ון (ועם כל פריטי ההסתרה המוכרים למעט משקפי שמש) לכל מיני מבני ציבור ובודק כמה רחוק (או יותר נכון- כמה בפנים אני יכול להיכנס). תמיד הייתי בהיכון לכל אדם שעלול להגיח מאיפשהו ולקלוט אותי. בהיכון לכל ניידת או גורם שעלול להגיע מבחוץ. פרנויה.

כשהפעלתי אזעקות בטעות, לא ברחתי. פשוט התרחקתי למקום סביר כדי לראות מה קורה אחר כך; אם מגיע מוקד או סייר. בדקתי גבולות בצורה בטוחה. בשום פנים ואופן לא פרצתי. אם מישהו השאיר פירצה, ובכן...

אני זוכר את הפעם שקיבלתי טלפון מהקבוצה הכתומה: ״גוטי, זה ממש נראה מפוקפק. יש פה דלת חצי פתוחה. אני צריכה לעבור דרכה? אני מפחדת״. ״כן, אבל באמת אל תדאגי. וחשוב שתדליקי פנס רק כשאת כבר בפנים״.

ההכנה של המשחק הייתה ההכנה אולי הכי אקסטרים שעשיתי אי פעם: גם בהקשר לחידות ולמידת ההתהלכות, אך גם מפני שהכנתי ל-5 קבוצות מפה ענקית- שצריך גומיה עבה כדי לשמור אותה מגולגלת. החלק הטריקי היה שהייתי חייב להיות מדויק בה עם הטוש, מפני שאם קווי המתאר היו יוצאים עבים מדי, זה היה משפיע על שטח החיפוש של הקבוצה ועל מידת ההצלחה שלה.

לסיכום, המשחק הכיר לחבר׳ה את הקונספט של תשבצי הגיון, ועבורי זאת הייתה הזדמנות להתנסות במכניקות משחק שחשבתי שיהיו מגניבות. לא הכרתי אז שום תיאוריות סביב משחקים. גם לא שיחקתי משחקי קופסה באותה תקופה. פשוט חשבתי מה יגרום לאנשים להרגיש כמו שחקנים בסרט, ויותר מזה- מה יגרום להם להרגיש שהם כבשו עיר שלמה.

וזה היה המשחק שבו התאהבתי במודיעין. בתור הבחור שאשכרה דרך בכל פינה והסתכל בה לכל עבר, אני חייב לומר שמודיעין זאת עיר שמבחינה משחקית- בנויה פנטסטי. צריך להכיר עיר כדי להתאהב בה באמת.

אז בגדול, מה היה לנו הפעם? משחק של מכוניות, רגליים, אומץ, הכרת החומר, אסטרטגיה ורוח נעורים.

מודיעין נכבשה בסוף ע״י כוחותינו. לא היו עצורים. כולם ראו את הזריחה.