לא משקר

אני יורד עם הקורקינט בשדרות ח״ן ולא מרגיש כזה קטן ליד זוגות העצים הרמים. זה נכון שהם כל כך גבוהים, אבל גם לי יש ייחוד. מה שכן, לא משנה מה אני, כרגע אני גם מהיר. אני תכף פוגש קבוצה שאני הולך לעשות בשבילם משחק. כבר עשיתי את ההכנות בדירה. עברתי על החידות לפני כמה שעות. ואני מאט לפני מעבר החצייה...

תכף אחלוק חיוכים עם אנשים חדשים. תכף אדבר אליהם והם ידברו אליי. ישאלו שאלות. אולי יגידו דברים שבטח היו כאלה שאמרו אותם קודם. קל מאוד לקבל את מה שאני עושה כעבודה שחוזרת על עצמה. הנגנים משתנים ואני אותו פסנתר, והשיר אותו שיר.

ובמעבר החצייה אני נזכר שמה שאני עושה זאת לא עבודה. זאת זכות.

לפני כ-10 שנים, החברים הכי טובים שלי היו מוכנים לנסות פעילויות שונות ומשונות באמצע הלילה. היישר לתוך הזריחה ולידיו הרחבות של תפריט הבוקר של ארומה.

היינו אלים ויכולנו להתמודד עם כל שעה ביום ועם כל ריצה ועם כל ריגוש.

לולא החברים שנתנו לי צ׳אנס והסכימו להאזין ולקבל את חלומותיי, לא היה לי משהו מיוחד לתת לעולם כבר בשלב הזה בחיים.

וכשאני עוצר שם במעבר אני מחייך מתחת לקסדה המטופשת שחובקת בהגזמה את הראש שלי, ומדמיין עד כמה אני נראה מטופש.

החברים שלי כיום הם אותם חברים. הם נותנים את כל מה שהם יכולים לתת בחיים האלה, והם גם מוצאים זמן לעזור לי עם כל השטויות החדשות שנועדו כבר לא רק להם, אלא גם לאחרים.

מי שתכף אפגוש בכיכר הם מבחינתי אותם החברים שהתרגשתי מעצם התייצבותם במשחק הראשון, השני, השלישי והרביעי שהורץ במודיעין.

הם אולי נראים שונים הפעם. כנראה שלא נפגשנו ביסודי. בוודאות שלא התחברנו בחטיבה סביב מקצועות ליבה.

אבל הם נותנים לי צ׳אנס.

הם נענו לצליל גחמותיי.

הם אלה שהחזירו אותי אחורה לזמן הכי מרגש שהיה לי בחיים.

הם מרגישים (גם אם לכמה שעות) כמו החבורה הכי משמעותית בחיי.

וכשאני לוחץ ידיים, מדבר, מסביר וצוחק עם חבריי החדשים , גם יוצא לי מדי פעם לסנן שאני מתרגש להיות כאן.

אני באמת מתרגש. אבל יותר מכל - אני אסיר תודה, ועל כך - אני נותן את כולי.

שום דבר הוא לא מובן מאליו.

לא הרוח העזה שמסתננת לתוך החולצה. לא העצים הגבוהים מדי של שדרות ח״ן.

לא הביטחון שמרגיש שהוא שם כבר שנים.

אפילו לא החיוך שמרוח לי על הפה.